מתכונים חדשים

צרפתית סוף סוף קבל מילה על 'שתייה מוגזמת'

צרפתית סוף סוף קבל מילה על 'שתייה מוגזמת'


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

ועדת משרד התרבות אישרה ביטוי חדש, המתרגם מילולית ל"שתייה מהירה "

השפה הצרפתית סוף סוף מקבלת מילה ל"שתייה מוגזמת ".

נראה כי במשך הזמן הארוך ביותר, שתייה מוגזמת לא ממש הייתה בעיה צרפתית; ליתר דיוק, שתיית טונות של אלכוהול למטרה הספציפית של השתכרות לא הייתה אפילו מושג בשפה הצרפתית. במקום להמציא מילה בצרפתית, הם פשוט הוסיפו "le" למונח האנגלי "שתייה מוגזמת" (כלומר "le binge drinking") וקראו לזה יום.

לא עוד; גרדיאן מדווח כי לה מונד, משטרת צרפת למיניהן, סוף סוף אישרה מילה בצרפתית לשתייה מוגזמת: beuverie express, ממש "שתייה מהירה". לה מונד מגדיר מונח זה כ"ספיגה מסיבית של אלכוהול, בדרך כלל בקבוצה, שמטרתה לעורר שכרות בזמן המינימלי ".

זה לא בדיוק שתייה מוגזמת, אבל זה מעביר את הרעיון; לה מונד מסמלת "ספיגה מאסיבית" של אלכוהול כ"יותר מ -4 עד 5 כוסות תוך פחות משעתיים ", למרות שאיננו יודעים עד כמה כל כוס גדולה או במה היא מלאה. כי במשרד הזה, חמש כוסות יין זה כלום.


10 דרכים להירגע בלי כוס יין לילית

אם את אישה בת אלפי שנים, יש סיכוי טוב שראית לפחות אחת מהאמרות האלה בהזנות המדיה החברתית שלך. סביר להניח שראית גם את הגרביים עם בקשות ליין מודפס על הסוליות, או חולצות עם אמרות כמו, “ סטטוס הקשר: יין. #x2014 או בקינה על הנגאובר.

כן, יין מוטבע היטב בתרבות המילניום. ואין שום דבר רע בלהיה ליהנות מכוס מדי פעם. אבל למרות שהממים על#x201Cwine o 𠆜lock ” ו ȁ מיץ אמא ” עשויים להיראות חמודים על פני השטח, הם מעידים על עלייה בשתייה כבדה מסוכנת בקרב נשים.

מחקר שפורסם ב פסיכיאטריה של JAMA גילה שבין 2001 ל -2013, דפוסי השתייה של האוכלוסייה האמריקאית כולה גדלו. נשים היו בין הקבוצות עם הגידול הבולט ביותר, במיוחד בהשוואה לגברים, וככל שנשים שותות יותר, הפער בין המינים ” בדפוסי השתייה מצטמצם. אך מכיוון שנשים רגישות יותר להשפעות השליליות של אלכוהול, שתייה מרובה מהווה סכנות נוספות.

בזמן ש ג'אמה המחקר לא נועד למצוא סיבה למגמה זו, החוקרים ציינו כמה אפשרויות, החל מהגישה הכוללת בנוגע לשתייה ועד ללחץ היומיומי של עבודה וגידול משפחה.

יין, כמובן, הוא משקה הקלישאה המועדף בקרב נשים בני אלפי שנים. על פי Wine Spectator, כשני שלישים מכלל שותי יין בת 30 מתחת לגיל 30 בשנת 2015 היו נשים. תעשיית היין שמה לב והחלה לשים לב יותר להרגלי היין של נשים. ולמרות שלא כולם נמשכים לתוויות כמו “Mad Housewife ” ו- “Skinny Girl, ונתוני#x201D ממועצת שוק היין מראים ש-#x201C 26% מהנשים רכשו יינות שנוצרו ושיווקו במיוחד לנשים. ”

במקרים מסוימים, שתייה מרובה קשורה קשר הדוק לנשיות המודרנית. במאמר של קוורץ, אישה אחת כתבה שכאישה מפוכחת שזה עתה התברר לה שזה להיות אישה מודרנית ואורבנית פירושה להיות שתייה רצינית.

על פי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, בקרב הנשים בטווח הגילאים 18-44 ששותות כ- 18 אחוזים משקה מוגזם, כלומר לשתות 4 או יותר משקאות בהזדמנות אחת. כדי לשים את זה בהקשר, בקבוק יין סטנדרטי מכיל כ -5 כוסות.

הוושינגטון פוסט דיווחה שמאז 1997, מספר הנשים שמשתקות משקה עלה ב -40 אחוזים. וככל שהשתייה הכבדה גברה, כך גדלו מקרי המוות הקשורים לאלכוהול בקרב נשים.

בינגינג הוא לא הסכנה היחידה. המכון הלאומי להתעללות באלכוהוליזם ואלכוהוליזם מגדיר שתייה כרוכה בסיכון לחתול ו x201D או שתייה כבדה לנשים כשלושה משקאות ביום אחד או יותר משבעה בשבוע. באופן דומה, ה- CDC מגדיר שתייה כבדה כשתייה של 8 משקאות או יותר בשבוע.

מאמר במגזין SELF השווה היום את השימוש באלכוהול להתמודדות במיוחד עם אמא זקוקה יין ומנטאליות למגיפת הוואליום של שנות השישים, כאשר נשים שמרו על עוזרת הקטנה והעגלה בארנקן. אבל תרבות זו של שתייה מרובה עלולה להזיק מאוד לנשים שכבר נאבקות בחרדות ודיכאון על ידי החמרת התסמינים שלהן.

מכיוון שהשתייה כל כך מובנית בתרבות שלנו, קל מאוד שלא להבחין בסימנים של בעיה. לפני כמה שנים, ארגון צרפתי הפגין את הנקודה הזו באמצעות חשבון אינסטגרם שלכאורה תיאר את חייה של צעירה בשם לואיז דלאז '. מה שרבים מאלפי העוקבים שלה לא שמו לב הוא שבכל פוסט שתה משקה אלכוהולי.

כפי שכתבה אישה אמיצה אחת אכן, זה גם אפשרי עבורנו לא לראות את הבעיות שלנו. בהרהור על מסע ההחלמה שלה, כתבה, “I היה עיוור לחלוטין לבעיה שלי. זה לא היה מה שאני לא בוחן את זה רק שהקשר שלי עם אלכוהול הפך להתמכרות והתמכרות, מסתבר, הם נקודות עיוור. כמה שיחות עם אנשים כנים שינו את חייה.

כפי שמראה סיפור האישה ההוא, האינטראקציות שיש בינינו עשויות לשנות מאוד את החיים. במקרים מסוימים, המשמעות היא לתמוך בחבר שמחליט לפנות לייעוץ או להצטרף לתוכנית התאוששות. למכון הלאומי לאלכוהול ואלכוהוליזם יש חידון קצר שיעזור לנו להעריך את דפוסי השתייה שלנו, יחד עם כלים שיעזרו לשנות את ההרגלים האלה.

אנו יכולים גם לתמוך זה בזה על ידי מציאת דרכים בריאות להתמודד עם לחץ על בסיס יומי. תוך כדי עבודה על מאמר זה, סקרתי את חברי כיצד הם נרגעים ללא אלכוהול. להלן 10 הרעיונות שלנו כיצד להירגע בלי כוס היין הלילית ההיא.


מבוא

סקירה כללית

החששות הציבוריים מפני שתייה מוגזמת הפכו לצורה של מהפך חברתי קל בבריטניה כמו גם במדינות אחרות בתקופה האחרונה.

ההשלכות של שתייה מוגזמת במרחב הציבורי והתוצאות השליליות הבריאותיות והחברתיות שהוכחו מדעית נותרו הסיבות העיקריות מאחורי הניסיונות לאלף את התקדמות צריכת האלכוהול לרמות שבהן ההרגל ישפיע במידה ניכרת על הבריאות החברתית וכתוצאה מכך ההרמוניה החברתית.

תופעה זו של שיאי שתייה קיצוניים יכולה להיות מסומנת עד לתקופות מתבגרות מאוחרות ובגרות מוקדמת. למרות סלידה ציבורית ממגמה זו, התנהגות שתייה קיצונית התפתחה לצורת התנהגות מתאימה מבחינה תרבותית וטקס מעבר התפתחותי מוכר מבחינה סוציולוגית בבגרות המוקדמת (Martinic & amp Measham 2008).

תופעה סוציולוגית זו מתרחשת בדרך כלל במקומות ציבוריים כגון ברים, פאבים, מועדוני לילה ומתבטאת בדרך כלל בקבוצות בניגוד לשתייה פרטנית. פרקטיקה זו חורגת הן מהמעמד החברתי והן מהתרבות.

באופן כללי, כמות האלכוהול הנצרכת על ידי אדם בודד במדינה המכונה לעתים צריכת נפש הייתה מדד מקובל להיקף שתיית האלכוהול.

עם זאת, צריכה לנפש כאמצעי איסוף נתונים רלוונטיים היא מיושנת ואפשר לומר שהיא רק אינדיקטור גס מאוד בכל הנוגע לצריכת אלכוהול.

הוא מצליח לספק מגמות כלליות של צריכת אלכוהול אך נכשל כשזה מגיע ללכוד את מספר הדרכים בהן אנשים שותים (Stimson et al 2007). במילים אחרות הוא אינו מצליח לתאר שתייה במונחים של הקשר. למשל, בעוד שחלק מהאנשים עוסקים בשיכרון נדיר, חלקם עוסקים במרדף אחר התקפי שכרות כבדים בתדירות גבוהה יותר.

למרות הקרבה הקצרה, הצריכה לנפש המכונה בזאת אמצעי רמת אוכלוסייה, מהווה אינדיקטור גולמי חשוב מאוד לשתייה. צריכת האלכוהול לנפש באנגליה עלתה משבע שנים בהן היא התיישרה תוך כעשר שנים לתשעת הליטרים הנוכחיים. בממוצע, גברים צורכים 16 יחידות אלכוהול בשבוע ואילו נשים 5.4 יחידות (Paton & amp Touquet 2005).

בשנים האחרונות שתייה מוגזמת כמונח באה להחליף הבנה מוקדמת יותר של אותה תופעה של התנהגות אנטי חברתית הקשורה לאלכוהול. דוגמאות של התנהגות אנטי חברתית שניתן להסביר בהשפעות המודרניות של שתייה מוגזמת ניתן לאתר מדוחות קודמים בהיסטוריה הבריטית.

כבר בשנת 1854, הדו"ח של חברת וורטאון (בולטון), הציג כי שכרות כתופעה חברתית נפוצה עד כאב בעיר.

הדו"ח חוזר ומדגיש כי ניתן לאשר זאת על ידי נוכחותם של גברים ואף נשים המסתובבים ברחוב לאחר צריכה כבדה של אלכוהול, קטטות, ריבים ואפילו מקרים בולטים בעלי אופי ברברי.

מחקרים מצביעים על כך שבבריטניה פחות מעשרה מכל עשרה בני שלוש עשרה לא עסקו בצריכת אלכוהול בעוד מחצית מבני קבוצת הגיל 13-16 משתוללים. הצעירים הכוללים נשים מייצגים את הקבוצה הגדולה ביותר של שותים צעירים באירופה (אלול 2008).

בעוד שמאפיינים כאלה המסיבים ישירות שתייה מוגזמת התקבלו חברתית כסגנונות שתייה בריטיים, הם אינם ייחודיים בקרב האוכלוסייה הבריטית בלבד, אלא ניתן לשחזר מאפיינים כאלה במספר מדינות בעולם.

אמביוולנטיות תרבותית היא המונח המשמש להתייחס לסובלנות והטמעה של שתייה מרובה בחברה ולכן בעוד אידיאולוגיות נגד שתייה מתחילות לחלחל לנוף הבריטי, יחד עם חוקי הרישוי המסורת עדיין נשארת ולכן היא ממשיכה לקבוע את התוצאה של אסטרטגיות מורכבות שמטרתן לעכב התנהגויות שתייה כבדות.

הגדרות של שתייה מוגזמת

ניתן לכנות שתייה מוגזמת כשתייה אפיזודית כבדה הכוללת צריכת חמישה משקאות רצופים לפחות לגברים וארבעה משקאות לנשים במהלך שבועיים.

אף שהגדרה זו אומצה והשתמשה באופן נרחב על ידי חוקרים, ההגדרה התמציתית יותר ניתנת על ידי המכון הלאומי לאלכוהוליזם והתעללות באלכוהול אשר מגדיר אותו כ"דפוס של שתיית אלכוהול המביא לריכוז אלכוהול בדם ל -0.08 גרם אחוזים ומעלה "( שוט 2008).

עם זאת, ללא קשר להגדרה המשמשת, שתייה מוגזמת נותרה בעיה סוציולוגית ודאגה לבריאות הציבור שיש לטפל בה. יש הטוענים כי אין זה ראוי למתג אדם שצרך חמישה משקאות בלבד כמקרה פתולוגי, במיוחד אם צריכה כזו מתרחשת על פני ערב אחד תוך כדי ארוחות או סתם התרועעות חברתית.

המילה binge מוגדרת במילון אוקספורד באנגלית "התקף שתייה כבדה". מקור המילה ניתן לייחס למונח הדיאלקט האנגלי binge שמשמעותו להשרות במיוחד עבור כלי עץ. השימוש הראשון שהוקלט היה בשמונה עשרה וחמישים וארבע במילון מילון ואמרות של מיס אן באקר.

זה מראה עד כמה השורשים ההיסטוריים של השתיה הכבדה היו שורשים היסטוריים בקרב האנגלים. השימוש הראשון במילה הופיע בביטוי "גבר הולך לבית הבירה כדי לקבל בינג 'טוב, או כדי להשתולל" (מילון אוקספורד אנגלית, 2008). לאורך ההיסטוריה הבריטית ניתן לאתר עדויות לשתייה מרובה ושכרות המציגות תיאורים עכשוויים.

אולם המונח שתייה מוגזמת מיוחס לשתי משמעויות נפרדות בתוך הספרות האקדמית. הוא משמש לתיאור תבנית תכליתית של שתייה מרובה המתרחשת לאורך תקופה ממושכת המוגדרת בדרך כלל כשתייה הנמשכת מעבר ליום בכל פעם.

אדם המכונה בעיקר שתייה מסוג זה המתאפיין בתקופות התנזרות ביניהן, ניתן אפוא לכנותו זלילה או שתייה מהירה (ארגון הבריאות העולמי 1994). אולם הגדרה זו מצורפת להגדרות קליניות יותר של תלות או התעללות באלכוהול כפי שצוין על ידי Gmel et al. (2003).

עבודותיו של ג'לינק על סיווג האלכוהוליזם שנחשב ליצירה קלאסית, מקיף את מה שהוא מתאר כאלכוהוליזם אפסילון, המכונה לעתים דיפסומניה. זה גם אותו הדבר כמו שתייה מוגזמת, שתייה תקופתית או פרוקסימית (Jallinek, 2006).

שתייה מוגזמת שימשה גם להתייחסות למקרים בודדים של שתייה וכתוצאה מכך לשכרות הנמדדת בדרך כלל במספר X של משקאות הנצרכים פעם אחת. ישנם מונחים חלופיים אחרים המשמשים בדרך כלל הכוללים שתייה מרכזית אחת, שתייה אפיזודית כבדה, שתייה עונתית כבדה וסתם שתייה מרובה.

כל המונחים הללו מתייחסים לאותה מידת שתייה שניתן לסווג כשתייה מוגזמת. המשמעות השנייה של שתייה מוגזמת אומצה על ידי פוליטיקאים וחוקרים בשנים האחרונות. הפופולריות של המונח כפי שהוא מסומן בשימוש השני מיוחסת לדפוס השתייה של האוכלוסייה הצעירה בעיקר. הגדרה נפוצה של שתייה מוגזמת היא צריכת חמישה משקאות ברציפות בשבועיים האחרונים.

מבחינת החוקרים, הערך של שתייה מוגזמת כמושג טמון בהעסקתו כמדד לפגיעה הקשורה בצריכת אלכוהול שרואה נזקים רבים לטווח קצר הקשורים בצריכת אלכוהול מגיעים כתוצאה ממקרים בודדים של שתייה מאשר צריכת אלכוהול. יותר מהרמות המומלצות השבועיות או היכולת היומית של אדם.

להגנתם על השימוש במונח טענו ווקסלר ואוסטין (1998) כי ההגדרה של שתייה מוגזמת ככרוכה בצריכה של חמישה משקאות ברציפות מייצגת את הבסיס לתוצאות החברתיות הקשורות בצריכת אלכוהול.

אין הסכמה בנוגע ליכולת צריכת האלכוהול שאפשר לכנותה בצדק שתייה מוגזמת במסגרת הגדרתה הכללית כמפגש שתייה יחיד המוביל לשיכרון. מספר המשקאות הניתנים לזיהוי תוחמים את נקודת החיתוך לשתייה מוגזמת היא מגוונת.

בהקשר זה, מספר האנשים שניתן לסווג כשתיינים מוגזמים יהיה תלוי גם בחתכים המשוערים המשמשים. ככזה, להגדרה המועסקת יש השפעה משמעותית על ייצור הנתונים הסטטיסטיים. גורמים נוספים שמסבכים גם את המצב הם השונות של משקאות סטנדרטיים ממדינה למדינה מה שמקשה מאוד על השוואות בין מדינות.

ההגדרות המנותקות הן גם פשטניות מדי מכיוון שהן אינן לוקחות בחשבון גורמים כמו צריכת מזון, יכולת סובלנות לאלכוהול, הקשר חברתי ומשקל. בשל כך, חלק מהחוקרים מעדיפים הגדרות איכותיות יותר של שתייה מוגזמת (Harnett et al, 2000: 61-67).

ברור שחלה שינוי במשמעות של שתייה מוגזמת בהיסטוריה האחרונה. ההגדרה ה"קלאסית "לשתייה מוגזמת המתאפיינת בשתייה מתמשכת לאורך מספר ימים הוחלפה בהגדרה ה"מודרנית", אם כי לא לגמרי, של שתייה מוגזמת כמופע של שיכרון חריף.

עם זאת, בהקשר של אלכוהול, שני המונחים קיימים במקביל למרות שהם די לא נוחים. למשל, ההגדרה הישנה עדיין נמצאת בשימוש במסגרת הלקסיקון של מונחי ארגון הבריאות העולמי למרות שהיא משתמשת בשתייה מוגזמת בדוח המצב העולמי שלה על אלכוהול 2004 כדי להתייחס להגדרה החדשה.

באופן דומה, ההגדרה הישנה שימשה כמה מחברים וכתב העת Journal of Studies on Alcohol Drugs עד לינואר 2007 כשהם מתייחסים למושג החדש של שתייה מוגזמת. ההגדרה הישנה משמשת גם בתחומים אחרים מלבד תחום האלכוהול.

בשני מחקרים קהילתיים שנערכו בבריטניה שמטרתם לבחון את התפיסות וההגדרות של שתייה מוגזמת, אף אחד מהנשאלים לא נתן הגדרות המבוססות על כמות האלכוהול הנצרכת. עם זאת, כמה נתנו הגדרות הקשורות להגדרה הישנה (McMahon, 2007: 289-303)

ההגדרות של שתייה מוגזמת כפי שהן משמשות במחקר אקדמי ככל שהן בעלות חשיבות רבה, אינן מספיקות מספיק כדי ללכוד את הרעיון כולו. ההגדרות כפי שהן משמשות את סוכנויות הממשל המרכזיות הן משמעותיות יותר מאחר ומעקב אחר יעדים ומגמות מבוסס על הנתונים הסטטיסטיים שנוצרים שהם בעצם הנתונים המשמשים בעת עיצוב מדיניות.

אולם ניסוח ההגדרות אינו ברור במיוחד. ככזה, שאלות חייבות להישאל על בסיס הראיות המוצגות והתפקיד הכללי של קהילת המחקר בתהליך כולו.

עובדה מעניינת אחת היא שבבריטניה, המדד הרשמי לשתייה מוגזמת המצוי בדרך כלל אינו המדד שלה אלא אופי השתייה הכבדה. סקר משקי הבית הכללי למרות שנמנע משימוש בשתייה מוגזמת כמונח, משתמש במדד השתייה הכבדה כפרוקסיו.

לדברי מקאליני ומקמהון, ההגדרות הרשמיות של שתייה מוגזמת פתוחות לפרשנות נוספת שכן הנתונים הרשמיים משקפים עמימות זו. באופן ספציפי, הם מדגישים כי ההבנה הנוכחית של בריטניה לגבי שתייה מוגזמת הושפעה משתי סדרות המחקרים (סקר משק הבית הכללי וסקר הבריאות באנגליה).

למרות ששני המחקרים השתמשו במחקרי מתודולוגיה וצריכה דומים, הממצאים היו שונים במידה ניכרת עקב הקיצוצים שהם אימצו (McAlaney et al 2006: 355–7). סקר משק הבית הכללי איפיין שתייה מוגזמת עם צריכת יותר משמונה יחידות אלכוהול לגברים ויותר משש לנשים ואילו סקר הבריאות באנגליה מעמיד את הנתון על שמונה או יותר ושש או יותר.

מקלאני ומקמהון טוענים כי ניתן להגיע למסקנה מטעה כאשר מתעלמים מההבדל בפרשנות של שמונה שש ההגדרות. סביר שזה יקרה כאשר יניחו הנחות לגבי ההגדרה המועסקת וגם כאשר תוצאות המחקרים ניתנות להשוואה ישירות.

קולווין לעומת זאת טוען כי התפיסה של שתייה מוגזמת בבריטניה מגוונת בקרב בעלי העניין המרכזיים בשל השונות וההבדלים בסדר היום המוסדי שלהם (Kolvin, 2005). חשוב שכל בעלי העניין האלה יתייחסו לאותו הדבר כאשר יתייחסו לבעיית השתייה המוגזמת ובמקביל יכירו בערך התפיסות השונות.

עם זאת, לעיתים קרובות, בעלי העניין אינם מתכוונים לאותו הדבר כאשר הם מתייחסים לשתייה מוגזמת אשר תוצאה של פגיעה בהתקדמות שיכולה להתרחש ביחס לבעיה. הציבור והממשלה מחזיקים גם בתפיסות שונות לגבי שתייה מוגזמת וללא הבנה משותפת, כמעט בלתי אפשרי לפתח אמצעי מניעה יעילים (Coleman, 2007: 305-317).

מניעים לשתייה מוגזמת

בני נוער בדרך כלל מקבלים ושותים שתייה מוגזמת מכיוון שהיא נתפסת כהתנהגות נורמטיבית שעדיפה יותר מאשר לא לשתות כלל. קבלה זו מתרחשת לנוכח הבנה ניסויית ומוכחת מדעית כי שתייה מוגזמת מציגה את בני הנוער לתופעות מיידיות רבות כמו הפסקות חשמל, הנגאובר, פגיעה בקואורדינציה מוטורית וקוגניטיבית וצורות שונות של פציעות.

בנוסף, השלכות חברתיות מתעכבות הקשורות לשתייה מוגזמת עשויות להתבטא גם לאחר תקופה לא מבוטלת. השלכות כאלה כוללות בעיות בבית הספר, בבית ואפילו במקום העבודה. כאשר צריכת אלכוהול מופרזת מתרחשת במועדוני לילה, קיים סיכון גבוה שהקבוצה תפעל לאלימות.

זה על בסיס ההשלכות השליליות הללו שחלק מהחוקרים רואים שתייה מוגזמת כצורה של שתייה הרסנית עצמית וחסרת מעצורים, שאולי מתרחשת במשך כמה ימים בהם השתיין שכר מאוד עד כדי הפסקה.

בשל כך, קרוב לוודאי שהשתיין יתעלם מאחריות, יתעלם מעבודה, יבזבז כסף ואף יעסוק בהתנהגות מסוכנת שעלולה להיות מסוכנת ובלתי רצויה כמו ריבים או סקס לא מוגן (Martinic & amp Measham 2008).

במקרה כזה שהשתיין צורך אלכוהול בלי סוף למשך יומיים או יותר, הוא עושה זאת במיוחד כדי להשתכר. הגדרה זו של שתייה מוגזמת משמשת לאבחון קליני של התופעה.

לאור ההשלכות השליליות האפשריות הקשורות לשתייה מוגזמת, יש לנסות ולגייס מספר גורמים המקלים על התפתחות תופעה סוציולוגית זו.

שתייה היא פעילות פנאי מרכזית

צריכת אלכוהול מתגאה בגאווה כאמצעי המרכזי לבלות זמן פנוי בקרב בני הנוער. במחקר בבריטניה שכולל קבוצות מיקוד של צעירים ובני נוער שתייה הוזכרה כפעילות הפנאי הדומיננטית ביותר.

עבור רוב, המשקה אינו אלא מקור להנאה מכיוון שהוא חברותי, מנחם וזול יחסית (Paton & amp Touquet 2005) .בנוסף, בני הנוער הרגישו שיש פחות אפשרויות אחרות שיכולות להיחשב כפעילות פנאי (Martinic & amp מיסהאם 2008).

אירועי שתייה קיצוניים לעולם אינם מקריים או לא מכוונים מכיוון שהם תמיד מתוכננים מראש. לעתים קרובות בלילה גדול, השתכרות היא תמיד המטרה וכדי להגיע למטרה כזו מהנדס הצעירים את ההתקדמות לשיכרון חריף על ידי צריכת כמות גדולה של משקאות אלכוהול עם כמות אלכוהולית גבוהה יחסית בזמן הקצר ביותר האפשרי.

למרות שהצעירים מציינים לעתים קרובות את הגל של שתייה מוגזמת כהיבטים חברתיים כגון הקלה והנאה חברתית, רוב נבחר שהתמכר לשתייה מוגזמת שואב את ההנאה שלהם מרגיש שיכור. תחושת שיכור פותחה כצורה אידיאלית לבלות (Coleman & Cater 2005). קיים קשר בין החתירה לאקסטזה לבין שתייה מופרזת בקרב בני הנוער (Miller & amp Caroll 2006).

שתייה כדרך להקל על יחסי עמיתים

עמיתים ממלאים תפקיד בלתי נפרד במתן זהות ותמיכה חברתית. נורמות תרבותיות הן גורם בהתפתחות קבוצות עמיתים ולכן גורם לקידום שתייה מוגזמת. מאחר שתייה מופרזת התקבלה כטקס מעבר מצד אחד והרגל נורמטיבי מצד שני, בני הנוער עוסקים בכך כאמצעי להשתעשע ולקשר עם חבריהם. זה נכון לגבי סטודנטים הרשומים באוניברסיטאות ובמכללות.

יתר על כן, רוב השתייה מתבצעת לאורך מיליונים חברתיים. הקשר בין שימוש באלכוהול למערכות יחסים מורכב מאוד אך מה שבטוח הוא שהשתכרות היא צורה אחת של פיתוח מערכות יחסים אינטימיות.

מכיוון שהתבגרות ובגרות צעירה היא תקופה שבה היווצרות מערכות יחסים מיניות ומערכות יחסים רומנטיות, השימוש באלכוהול מקל על פלירטוט המהווה מרכיב מרכזי ביצירת מערכות יחסים. ההזדמנות לאינטראקציה והביטחון להמשיך ביעילות אינטראקציה ניתנת על ידי שיכרון והקבוצה (Martinic & amp Measham 2008).

שתייה כאמצעי להתמודדות עם בעיות

באופן אידיאלי תהליכי התפתחות ומעברים תמיד מסומנים על ידי המשכיות וחוסר רציפות. תקופת המתבגר תמיד תוארה כתקופה סוערת באופן טבעי שבה מתבגרים מפתחים בעיות עם הוריהם, מורי בית הספר ואפילו עם בני זוגם האינטימיים.

כאשר מובן כי תקופה זו מסמנת גם את התקופה שבה אנשים מתנסים כמעט בכל דבר, בין אם זה סמים, אלכוהול או ניסויים חיוביים כגון ייעוץ ושיטות אחרות לניהול מתח, זה הופך להיות קל יחסית להבין מדוע מתבגרים ובני נוער בפרט פונים השימוש באלכוהול כאמצעי לפתרון בעיותיהם.

מכיוון שצריכת אלכוהול מתרחשת בקבוצות ושקבוצות כאלה לא רק מתפקדות כמחזור חברתי אדיר אלא גם כמקור נחמה. יתר על כן, הקבוצה עשויה לייעץ לאדם כי צריכת אלכוהול היא באופן אידיאלי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיות כאלה.


מדריך גבר לשתייה

הכל התחיל מוקדם בלגימות גנובות. לא פעם לא היה לנו וויסקי בבית כי המשפחה שלי לא יכלה להרשות לעצמו את זה, למעט בתקופת החגים, כאשר היו מגיעים כמה בקבוקים כמתנות. אפילו בירה הייתה עניין של פעם בסוף השבוע, אבל בהחלט לא לעתים קרובות, אולי פעם בחודש. בקיץ דודי וולט וארטי חזרו לאחרונה ממלחמת העולם השנייה והתכופפו להרגעה, היו מוציאים לבקתה שלנו בקבוק ארבע ורדים ומארז בירה מסוג A&P, האחרון עולה כמה דולרים. הבירה נשתתה בדרך כלל תוך כדי לכידת מספיק דגים לארוחת הערב, והוויסקי הוקצב במהלך ערב ארוך של פוקר ומשחק לוח הימורים בשם טריפולי.

שני האונקיות שלי של בירה בכוס מיץ היו טעמים קשים ומחיטים ואחריהם גיהוק לא נעים. לוויסקי הבלתי ניתן לגעת היה סירחון חלול בדומה לנעוץ הראש שלך בצינור גדול בחצר האחסון לציוד נפט ליד ביתנו. כל המבוגרים שתו ועישנו, דיברו בזריזות, נורא שמחים שחזרו הביתה כשהם חיים מהמלחמה, אם כי בקושי בחלק אחד. הוצאת מלוא המלחמה בחיל הים בדרום האוקיינוס ​​השקט היא דבר שאינו מיוצג כהוגן על ידי ספרים, אפילו פחות על ידי סרטים. היא מופיעה בצורה הטובה ביותר בפנים שאני זוכר מלפני חמישים שנה, בפנים מוכות של אנשים שמנסים בכל כוחם לחדש את החיים.

עוד מהאריסון: ספר זכרונות של מועדון סטריפ

אני מניח שהנקודה היא שאם אתה מבלה את ימיך מאחורי חפירה או במשרד טוחן שיניים נפשיות, אלכוהול הוא טקס המעבר לחופש שלך, שארית חייך שמתרחשת כאשר אינך מתפרנס, הערבים וסופי שבוע בילו במרדף זכויות חוקתיות לאושר.

המילה מאושרת, אם כי ממדיה אכן בוציים. הילד מציין מיד כי הלגימות גורמות לו להרגיש טיפש מעט, אם כי לא באופן לא נעים. הבירה בבירור לא טעימה כמו בר הית 'או בשר מטוגן, אז הוא מבין את האלכוהול כתרופה מסתורית שהוא לוקח ברצון להיות מטומטם ומאושר, תענוג בהחלט לא שווה לשחק עם החממה שלו בבית החוץ. מאחורי התא בקצה היער.

שנים מאוחר יותר הייתי חושב על החסות הזו כשאני קורא את השורה של ייטס "האהבה הציבה את אחוזתו במקום ההפרשות". אירוניות יש בשפע, אם כי הן נלמדות לאט לאט. אם המבוגרים שותים יותר מדי וצוחקים חזק מדי עד מאוחר בלילה, הם די אומללים בבוקר. כשהצצתי מטה מהגג הבקתה ראיתי פעם את דודה ברברה החביבה והחשופה שלי מחזיקה את ראשה בידיה ואומרת, "לעזאזל, יש לי הנגאובר." השדיים הסיטו אותי מהרעיון שבירה וויסקי עלולים לגרום לכאב.

בצד המשפחה של אמי, השבדים, אין שום סימן גלוי להשפעות האלכוהול למעט בדודו הגדול נלס, רווק זקן ומרחיח, המתגורר ביער ומתכרבל על קרקע חורשת הלילך לאחר השתייה. יותר מדי. לומר ששוודים אינם מראים זאת אנדרסטייטמנט. מלח ופלפל הם תנאים מתאימים לכל החיים. התקלה הבולטת היחידה בשתיית הוויסקי של גוקנהיימר, המותג הזול ביותר, היא שלסבא יש את הנטייה לבגוד בציון הפינוצ'ל אם הוא שותה יותר מדי ממנו, וגם עלול לפספס את הכף עם הלסת שלו, אם כי רק על ידי ביקורת אינץ. שנים לאחר מכן, במצב של געגוע נוגה באמת, ניסיתי להזמין יורה של גוקנהיימר במלון בוורלי הילס היוקרתי והברמן חשב שזה הדבר הכי מצחיק שיש.

קשורים: 13 הכללים של ג'ים האריסון לשתייה במתינות

לחבר הילדות שלי דיוויד קילמר הייתה גישה מוכנה לוויסקי מכיוון שאביו היה רופא בעל עקבים בעיירה הקטנה שלנו שהחזיק גם בקתה במורד החוף. גנבנו קצת למחנה שלנו ביער שלסקוטי היה טעם של יום כביסה, אם כי נראה שהוא עובד כדוחה יתושים. זה היה טוב גם להפעלת מדורה. קברנו את הבקבוק הריק עם ספר רפואי גנוב שעסק בסרטן הרחם והכיל תמונות בהחלט לא סקסיות.

הפעם הראשונה שהשתכרתי הייתה בשבע בערב בערב השנה החדשה. אמי גרמה לי להיכנס לאמבטיה חמה, שם הקאתי את לבי בן השלוש עשרה. הניסיון הזה הסיע אותי לדת ואתלטיות. בתור תלמידת תיכון הייתי במקום השני בחצי המייל. יכולתי לסנטר את עצמי מאה פעמים בזרוע אחת. הייתי בינוני מאוד בסופטבול, בייסבול, כדורסל וכדורגל. איבוד עין מפציעה בילדות לא עוזר בענפי ספורט אלה. פיתחתי צוואר בגודל 19 על ידי סיבוב הראש הבלתי פוסק של ראשי כדי לראות איזה אובייקט או אדם עומד לפגוע בי אחר כך. פניתי לאמנות ולספרות, שכולם יודעים שהם נתיבים המשומנים בנוחות על ידי אלכוהול. כשהייתי בכיר בתיכון, קברתי את תהילתו של ג'יימס ג'ויס, חבר שלי וגנבתי שני מארזים של וויסקי סקוטש הייג & הייג פינץ 'ממוסך של איש עשיר. יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, אני עדיין לא יכול לגעת בסקוטש, אלא אם כן שום דבר אחר זמין. כפי שאמר וויליאם פוקנר, אלכוהול אצילי, "בין סקוטש לשום דבר, אני אקח את סקוטש". אני מקווה שגנבתי חלק מהאיג אנד הייג לפופ של חברה במסיבה. "כלב כועס על המשקה שלי!" היא צרחה. תחתוניה נשארו.

חבר אחר השתכר עם אישה ושבר את הזין שלו. היה הרבה דם במושב האחורי של המכונית. הוא היה כוכב כדורגל והפסדנו את המשחק הגדול שהחמיץ. מטבע הדברים, הרבה רכילות הלכו בעקבותיו, אבל אף אחד לא הקניט אותו, כי הוא היה הבחור הכי קשוח בבית הספר ויכול לשתות חבילת שישה בתוך חמש עשרה דקות, תרגול שגורם לאנשים לרשלנות להתמקד במין.

זו כל האטיולוגיה של משהו שככל הנראה לא ממש הפך למחלה במקרה שלי. מודל המחלה לאלכוהוליזם נמצא לעתים קרובות במחלוקת. זה פשוט נכון מספיק לחלק ולא לאחרים. אנשים משקרים בעוצמה על סקס, כסף ושתייה.

בכסף אתה אומר שאתה מרוויח יותר או פחות ממה שאתה עושה, תלוי במצב. אם אתה בחברת חברים פחות בני מזל שאולי ירצו עוד הלוואה, אתה רומז שאתה לא מצליח כל כך טוב. בשיחות שבהן סקס מוצג, ישנה חדירה של חיי הפנטזיה של כולם. לעתים רחוקות, אם בכלל, מישהו אומר, "שכבתי עם הדוגמנית המפורסמת הזו, אבל היה לי רק חצי מאסטר, שראשו הסתובב לאחור ואמר 'לא'". הדיבורים על אלכוהול נוגעים בשפע של חרדות. חמישה מרטינים הופכים לשלושה, ושלושה בקבוקי יין הופכים לשניים, בניגוד לשנים קודמות של כולם, כאשר הקמצנות המהותית שלנו גרמה לנו להתייאש, "שתיתי מארז של שליץ". כמובן שבאמצע השישה-חבילה השלישית נרדמנו כשחצי חתיכת פיצה בולטת מהפה. By dawn eager flies had gathered.

The other day at a local bar while I was having a single Absolut on the rocks with a twist (some days I have two), a friend told me about his annual physical. This is a moderately expensive procedure for a man of sixty, so he thought, Why not be honest? When the doctor, pro forma, asked him how many drinks he had a week, my friend said, “About one hundred.” This is not an acceptable answer, needless to say. “You know, some days just a few pops,” he said, “but then a couple of days a week I’ll have thirty or so, then taper off to fifteen.” This is a remarkably sturdy fellow, of middle-European descent with a biggish body, no liver or kidney damage. I don’t know about his brain, though I did considerable study in brain physiology for a novel. In conversation he functions mentally at least as well as, maybe better than, our president. He is the rare man who can drink an amount that would be slowly lethal to 99 percent of us. Many try, many die, as it were.

Everything I say about alcohol is deeply suspect but hopefully pungent. Suddenly, life has become quite full of mono-ethic ninnies and nannies who address life solely as a problem to be solved. Just the other day a man who had lost a close relative to Timothy McVeigh said after witnessing the execution that he didn’t feel any “closure or healing.” If someone doesn’t comprehend that this kind of language rape is brutally stupid, there is nowhere to go with him. Seeing this reminded me of a time several years ago, in the depths of a particular Hollywood mud bath, where late one evening I was watching part of a local late-night TV show wherein a rather attractive young woman wept tears of rage over the idea that people were smoking cigarettes. It developed that she was an aromatherapist who didn’t go to bars neither did the vast majority of Californians who eventually voted to bank smoking in bars. What are to make of this? I think it was the writer Christopher Hitchens who pointed out that the cigarette hysteria began at the same time as the decline of Communism. If they drink at all, these mono-ethic types have embouchures locked permanently into the word chardonnay, though last November a lady who winced at my Sapphire martini and American Spirit cigarette managed to say merlot with muddy diction. Meanwhile, one must beware of the gaggle of amateur therapists who have recently come to life. Whether it’s your alcohol, cigarettes, or food, they are going to try to piss in it.

Back to the personal drawing board, the brainpan herself, on whose delicate feminine tissue my memories are less-than-indelibly etched. However, on the evolutionary curve, truly painful experiences are memorable so that we don’t repeat them. Once after a very hard night up on Halibut Point in Massachusetts, my young daughter told me when I woke up that flies has been “dancing” in my mouth. I recalled a few lobsters with butter, chased by cut-rate Old Thompson whiskey. Having lost several members of my family to drunk drivers and seen all around me the destruction caused to families by acute alcoholism in either parent, I am quite aware of the dangers. Alcohol can be Bosnia or the Congo flaring with a million machetes, while marijuana is more on the order of the fabled Mary Poppins. I was never good at getting stoned because it made me drink to get over the feeling of being stoned. Marijuana also gave me the desire for cheeseburgers, a food item I don’t normally touch. Fatty foods and butter kill millions every year. It is clear that drunk driving, a crime I’ve never been convicted of, kills about fifteen thousand people a year. It is less clear why sober drivers kill twice that number. Of course there are a great deal more of them, but if the propaganda is correct they should be perfect. People have all the rational skills of Brownian motion.

Two decades ago, in my drinking prime (a matter of volume), my pain threshold was such that I could endure hangovers and still function as a writer. This became less true in u early fifties, and as time continued to pass, which it seems to do, I lost the ability totally. Evidently I was far more devoted to my art than to alcohol and developed sensors to check myself. A friend and novelist, Tom McGuane, once said to me, “You can’t quit anything until it gets in your way.” He also said that alcoholism was the writer’s black-lung disease. Historically, we miners of the consciousness have had a decided propensity in this direction. Walker Percy, both writer and non-practicing doctor, thought of it as a “reentry problem” wherein alcohol could ease you back from the imaginary world of your work to the supposed real world where you did your actual living. This is obviously true in small doses, but becomes less and less true as the doses get larger. And at a certain, specific point it becomes not true at all. It is not pleasant to watch people hit themselves hard in the temples with this ancient hammer.

My total turnaround was rather slow in coming but finally accomplished. The signal event, a few years ago, was when I sat in a La-Z-boy chair my wife loathes and stared down a fifth of VO Canadian, a longtime favorite that had become a slowish death of sorts. I simply loved the flavor, and a tear formed when I poured it out in the sink after gazing at it for several hours. It’s difficult to comprehend the difficulty of breaking a habit so easily acquired.

Long ago I misplaced the list I used to keep of writers I had known who had had to quit drinking to stay alive. I remember the number was up to nineteen, and it must be nearly double that by now. Perhaps it begins with alcohol’s dispelling the essential loneliness of a solo art, and then for many the habit gets out of hand and swallows the life. I wish I had never seen a certain photo of Faulkner, taken after he had emerged from shock treatments in an asylum for his binge drinking. In the photo he looked like a bruised purple plum, or an old picture of a hanged man with a posse looking on telling jokes while their hoses shuffled in the dust.

Ultimately writers aren’t anecdotally all that interesting. The truly bad behavior is a convenience, a permissive indulgence with a superstructure of shabby myth. For instance, Hemmingway scholars haven’t quite been able to face the fact that his accident-proneness was a result of getting pie-eyed everyday after his morning’s work. In the time around the liberation of Paris, Hemingway liked to have a magnum of champagne for breakfast in his quarters at the Ritz. At nineteen I had to sit on the same bar stool at the White Horse Tavern on Hudson Street in the Village where Dylan Thomas had drunk his fatal eighteen straight double shots from there he was taken to Saint Vincent’s, where he could not be revived. Literary history is littered with the iconography of booze, and coming to maturity as poets in the 1960’s, so many of us seemed to think it was obligatory to become willing victims of the disease model of the writer and alcohol. It was all a wonderfully sloppy comedy of stuporous poets and novelists writing as fast as possible before imminent death or decrepitude. The media and public at large seem overfond of these spectacles of disintegration, which confirm in them the wisdom of their own abstinence. An artist’s gift of perhaps excessive consciousness includes a need to get rid of this overflow.

We are all specifically encapsulated in what the French think of as la comedie humaine, in which our behavior might strive for the original but is destined for failure. When a country song says, “There’s a dark and troubled side of life,” many of us actually see it right, left, back, and front, on the periphery of vision, but then tragedy classically requires that people of high degree war with enemies, fate, and destiny. Students of literature understand that tragedy doesn’t include hangovers. No matter how acute, the pain of hangovers can’t rise above farce.

I was sympathetic to a friend whom the police identified by his room key when he was found sleeping in the desert outside of Las Vegas. Another friend found himself in the Los Angeles airport after having a few pops the day before in a West Side bar in New York City. Having never blacked out, I find this phenomenon interesting. One of the primary hoys of my life has always been sleeping, which stops me well short of the blacking-out phenomenon. I’m a bit of a piker, as it were, and life’s secret forces after a bottle of wine drive me toward my bed. The terror of blacking out should stop anyone in his damp tracks. The feathers on your chin mean that you ate the parakeet.

Doubtless, Western culture would suffer great damages if not the correctiv3e of hangovers. The origin of the riot-producing English Gin Tax centuries ago was simply that gin was too cheap and people weren’t showing up for work. It’s no fun to be in the Westwood Marquis, waking up for an early meeting at Columbia Pictures (now Sony) and, due to hangover foibles, remembering all of the lyrics to Nancy Sinatra’s “These Boots Are Made for Walkin’”. In your mind’s eye you can see Nancy herself prancing around the stage on Ed Sullivan in her high, white boots. You’re remembering not lines from Yeats, Lorca, or Whitman but only this fungoid song, as ugly as the carrot juice you ordered as a nostrum for breakfast, a song as ugly as the toilet bowl into which you poured the carrot juice rather than out the window so that someone far below could have said, “My God, carrot rain.”

Hangovers have all the charm of a rattlesnake cracking its jaws as it swallows a toad. It’s June now, and my last hangover was in November on a book tour in New York City when Mario Batali cooked us a nineteen-course meal, which I wrote about for this magazine. On the way to La Guardia at dawn I meditated on the amount of effort it had taken the magnums of wine to penetrate through the food, but they had gotten the job done. During a plane hangover, you’re always flying solo, in an inward self-referential trance full of the whimsicality of modest self-pity — modest because the wound is self-inflicted. Doubtless if the plane lands upside down you will be the only fatality. Both murderers and hangovers are deeply sentimental, more so than Mothers Day or first love. The lost sock, the boiled-over oatmeal, the defective coffee maker are taken personally. Self-pity must be the most injurious of the faux-literacy emotions. Mope and slump in your sludge your brain chemistry is a canned soup of insincere regret. The big boy on book tour conveniently forgets the decades when no publisher bothered asking him to tour.

In my forties, I turned to wine with a passion that I had offered it only sporadically. Obsession can’t be eliminated, only replaced. I’m clearly a daffy sort, and one summer I tested thirty-four Cotes du Rhones in search of a house wine I could afford. Since then some of my favorites – Guigal, Vacqueras, and Domaine Tempier Bandol – have risen in price, but I’ve decided I deserve them.

Unlike booze, good wine resonates so broadly it draws in the world that surrounds us. The effects of it are slow enough that you can check yourself, an absolutely vital talent if you drink. As an old Zen dictum says, you must find yourself where you already are, and the disorienting effect of hard alcohol makes this unlikely. Good wine increases the best aspects of camaraderie and sweetens the tongue for conversation. It softens the world’s sharpest edges, in contrast to the blunting power of booze. In short, you don’t become dumb at a blinding pace, and you mood swings from gentle to gentler.

When I come into an aspen glade in May and find several dozen morel mushrooms, I begin concoct a meal, perhaps the chicken thighs sautéed with wild leeks and morels devised by Tom Colicchio of New York’s Gramercy Tavern, and also of Craft. If I was making the same dish with elk I’d drink a big Tuscan vintage, or my all-time favorite financially reachable wine, Domaine Tempier. Mild danger lurks: Before we left our casita on the Mexican border this spring, I drank an assortment of fine reds with sweet-breads fresh abalone, doves, quail, and elk. You can pay two hundred bucks to a doctor to find out this combination might bring on gout, but you already know that. For some of us the inner greedy child is at work right out there on our skins.

Now I approach sheer pleasure with a blended elbow, but not an upturned nose. I could have become a wine snob, but I didn’t. The escape was narrow, but my salvation was several near-bankruptcies, and then quitting the screenplay business dew me up short of the income required to maintain a good home wine cellar, the yearly purchases that ensure that in ten years and more I will be stopping on the way home from the office for one of the syrupy California “cabs” so favorited by nitwits. I admit I still have some magnums of Mount Eden from the seventies, and superb Joseph Heitzes from the same period, but California wines are not my métier. Is this because California has become a state where you can’t smoke a cigarette with a glass of wine in peace? Is it partly due to the ridiculous rating system of the Wine Spectator, which occasionally leads one to believe that major advertisers are getting a break? Is it because some flatulent venture capitalist has announced that his recently acquired Napa vineyard will compete with Lafite Rothchild?

Money can distort the buying and drinking of wine just as it distorts art in the gallery and auction businesses. The most frequent question is not if the wine or art is good, but how much did it cost you and what is it worth now? Money easily demeans our taste in art and wine with that bull-market attitude of “Look at me, I can afford to turn a four-hundred-dollar bottle of La Tache into peepee when the whim comes over me.”

I learned win by failure and shameful waste. Back before the yuppie salad days, I earned a bunch of money, as much as “high in the six figures” one year. There were a few early lessons buying English casino stock and Australian oil stock, both of which became worth nothing at all, like an empty whiskey bottle. I can’t tell you where the money went, as my brain lacks orientation I have feeling that it simply took a bus out of town.

I tend toward the comic view of these years. The pre-bedtime line of coke called for a vintage Margaux. The fifty-case deal I made with a man selling his collection, more than half of it Premier Grand Crus, literally flew out of the basement. The seller preferred a private party to a restaurant, confiding that he was looking for someone who would take care of these wonderful wines that he had taken years amassing.

Some of it was well used with friends who were aware of what they were drinking during the massive feast of woodcock, grouse, and venison. The matter stops me just short of confirming a sense of my total boorishness in that period, and my oldest daughter had the sense to hide some old de la Tour d’Yquems, and Lafites for her future wedding, but essentially I was an untethered swine in a fertile truffle patch.

The few great vintages I have left I reserve for the fall, during bird season. Otherwise, to put them back in reach I go to France on book business once a year and mope around prayerfully. The French are relentlessly up for a special occasion, and when a book is doing well, my French publisher, Christian Bourgois, tends to order Cote-Rotie from the seventies if I visit Lulu Peyraud in Bondol, I get to drink the older Domaine Tempeir, which has somehow disappeared from my cellar through enthusiasm. Like the spotting of a rare bird, I remember the entire ambience and surroundings of a great wine. The magnum of 1990 Mercurey Clos des Barraults at Gerard Oberle’s in Burgundy includes the morning trip to the market in Moulin, the roses in the yard, his Alsatian dog, Eliot, barking at the neighbor’s Charolais cow, the cooking of two lobes foie gras, Gerard’s so-so singing of Purcell’s “Come, Ye Sons of Art” as he served the meal. On the other hand, with booze the most memorable aspects were the hangovers.

Years ago I had a short correspondence with the fine American writer Raymond Carver. I remember thanking him for a warm review he had given me at a particularly low point in my life. When he wrote back he apologized because he couldn’t remember writing the review or much of anything from those years. And this, from a grand talent, perhaps a genius, seems sad indeed. Life is so short you want to remember all of it, bad and good.

It has occurred to me that I’m drawn to wine for the same reason that fishing and bird hunting have been lifelong obsessions. The pleasure is in the path, the search for something good finding an drinking a fine, reasonably priced wine is similar to catching a trout in an unlikely eddy of a river, or a two grouse in the bag on a cold, rainy October morning, it is celebratory rather than sedating, a nod to the realities of existence rather than an erasure.

For access to exclusive gear videos, celebrity interviews, and more, subscribe on YouTube!


How to reduce your risk from alcohol

To keep health risks from alcohol to a low level if you drink most weeks:

  • men and women are advised not to drink more than 14 units a week on a regular basis
  • spread your drinking over 3 or more days if you regularly drink as much as 14 units a week
  • if you want to cut down, try to have several drink-free days each week

Fourteen units is equivalent to 6 pints of 4% beer or 6 glasses (175ml) of 13% wine.

Page last reviewed: 15 February 2019
Next review due: 15 February 2022


5 Steps to Help You Kick The Coffee Creamer Habit

I don’t drink coffee. הנה, אמרתי את זה. I know I am in the minority here, but I drink hot green tea in the mornings. But I know that most of you out there not only drink coffee, but love your morning cup of joe. In fact, many people tell me that they are addicted to coffee, and indeed it is a drug. But is your coffee habit getting in the way of your weight loss or healthy lifestyle goals?

I drank coffee in college…black coffee, mostly because that’s what my mother drank. So I never got into the cream and sugar filled coffee. I gave coffee up because it made me too jittery. Tea seems to be just the right amount of caffeine for me. But I understand that many people are addicted to their coffee, and black coffee is not the norm. So extra calories, fat, and sugar are showing up in your cup on a regular basis.

I am not going to tell you to give up coffee. In fact, coffee has many health benefits when enjoyed in the right amounts. It contains powerful antioxidants that can help fight diseases like diabetes, cancer, heart problems, and dementia. Coffee can also help you focus mentally and feel more energized. Drinking two cups of coffee in the morning can actually be a good thing.

However, as soon as you add other things to coffee, the nutritional value starts to plummet. Adding sugar is obviously going to increase your sugar intake. If you are still using sugar in your coffee, you really want to try to wean yourself off of that habit. You can get some ideas from my other posts about quitting sugar. And please don’t switch to artificial sweeteners, which only means you are adding foreign chemicals to your body. Learn to drink your coffee without any added sweetener.

In my discussions with clients and friends, it seems the bigger addiction is with coffee creamer. Let’s start with the stats. For 2 teaspoons of French vanilla coffee creamer, you are taking in 50 calories, 3 grams of fat, and 6 grams of sugar. That’s a lot of unwanted stuff for a liquid you are pouring in your coffee! I was also surprised (and grossed out) to see that most creamers have vegetable oil in them. יאק! Finally, carrageenan will most likely show up on the ingredients list. This is a natural additive to thicken the product, but has been directly linked to cancer, so you want to avoid it.

Now it’s just a guess that many people use more than 2 teaspoons of creamer, mostly because they just pour it in the cup without measuring. Plus you have to add on the second (or third, or fourth) cup of coffee too. So you could be taking in well over 100 calories and over 10 grams of sugar if you are heavy-handed with the creamer. Considering that you shouldn’t be going over 20 grams of sugar in a day, it’s not a good sign when you are half-way there before your day even starts.

I asked the members of my Facebook group about their coffee habits, and got some interesting answers and feedback. I want to share some of their suggestions with you so you can see what might work for you. Replacing or eliminating your beloved coffee creamer is not something you have to do overnight, so these suggestions go hand-in-hand with the next section where I talk about how to go about making a change.

תחליפים

Instead of coffee creamer, you could opt for different varieties of milk. Some people use whole milk, 2%, 1%, or skim. Many of the responders said they hated skim milk in coffee, but others didn’t mind it. There are also non-dairy milks, like soy, almond, and coconut that will provide a creamier texture similar to coffee creamer. Just make sure you go with unsweetened milks. You could also try adding some simple flavoring to your coffee, like real vanilla extract and cinnamon. Other people suggested half and half, which has no added sugar in it.

A word about sugar-free creamer. No. That’s my word, just no. In many types you will find trans fats in there. Just look on the ingredients label for anything “partially hydrogenated.” If you see that, there are trans fats in there. You are also looking at artificial sweeteners (many use sucralose), which you want to stay away from as much as possible. Fat free half and half isn’t much better. In this case, the removed fat is just replaced with sugar, usually in the form of corn syrup.

חיסול

Your best bet is to eventually get to where you can drink your coffee black. If the bitter taste of black coffee turns you off, there are some things to consider. First, you can try out different roasts. You might like a lighter roast with nothing added to it just fine. Also, invest in good quality coffee. Yes, it will be more expensive, but it will taste better and you will save money by not buying creamer.

Some of you may be shaking your head right now and saying, “No way, I am not giving up coffee creamer.” Well, would you at least be willing to try? Remember that it takes at least 3 weeks for something to become a habit, and even longer to break an old habit. So it will take time, and probably will require a slow transition process. One responder said that it took her husband a year to do this. If after all of that, you still want to go back to creamer, then I guess you can say at least you tried. You just have to be careful to budget in your diet for it.

Because coffee is such an addicting habit, the best way to change the way you drink it is slowly over time. Follow these steps.

Step 1 – Mix half creamer and half half-and-half in your coffee cup. Do this for 3 weeks, or longer if needed.

Step 2 – Drink your coffee with just half and half, no creamer. Do this for 2 weeks, or longer if needed.

Step 3 – Mix half half-and-half and half milk in your coffee cup (I recommend an unsweetened almond milk for the creamy texture). Do this for 2 weeks, or longer if needed.

Step 4 – Drink your coffee with just almond milk. You can stay happily here or move on to step 5 after 2 weeks.

Step 5 – Drink your coffee black.

Another suggestion when trying to wean off coffee is to remove 1 daily cup. So if you drink coffee all day long try removing your afternoon coffee. Replace it with tea or water.

Also, don’t forget to measure. If you decide to continue with creamer it might do wonders to just measure the creamer used instead of “eye-balling” it. This could save many calories in the long run.

What are you tips to break or reduce the coffee creamer habit?


Caution before zeal? The novelist who lost her mind to it

Sylvie Imbert and Samuel Blaise both had happy endings to their story. For others, Baclofen was devastating.

In 2008, a British PR executive called Anna Sargent bought Baclofen online to finally stop drinking. She suffered severe side-effects and panic attacks when she stopped taking it, and killed herself soon afterwards. Her parents blamed the drug, and said at the time that she “couldn’t face more of these terrible effects of feeling anxious and suicidal”.

The story of Alix de Saint-André, a renowned Parisian novelist, is another case in point.

When Saint-André read about Baclofen, she decided to try the drug “as an adventure” in order to give up smoking. At the time she was chain-smoking three packs a day and had tried to quit many times without success.

Under close supervision (a physician friend of hers who admired Ameisen’s work agreed to give her a prescription), she holed herself in her country home during Christmas break to start the process, always making sure to stay within the recommended dosage.

This was 2008, and while the protocol was relatively new, Saint-André was comforted by Ameisen’s assurance that Baclofen’s side-effects were “as harmful as drinking a glass of water”.

Soon, however, she stopped sleeping and lost her appetite (she also started to write, and was delighted by her sudden rush of inspiration). A few days later, things took a turn for the worse. She had hallucinations, paced her bedroom endlessly, and found herself talking to saints and dead scholars.

A friend of hers quickly became alarmed and forced her to check into a psychiatric hospital, where she stayed for four hellish weeks. In her memoir L’Angoisse De La Page Folle, Saint-André details how her full recovery would take a whole year, and included weekly sessions with a psychiatrist as well as anti-psychotics and anti-depressants.

Her experience left her skeptical of a drug so many called “life saving”. As she researched what had happened to her, she found another case of Baclofen-induced psychosis in medical literature, which spurred her to alert the media about it (they took little notice, she says). Saint-André worries that cases similar to hers are ignored by overenthusiastic doctors – and the thought of patients self-medicating with no professional supervision mortifies her.

French doctors, she says, are quick to fight back with a utilitarian reasoning: if Baclofen can help half of the 120 people a day who die from alcohol-related diseases while only a tiny percentage experience severe side-effects, there’s no question it should be used. “I’ve had doctors keen to remind me that some people died when the first vaccines were being tested on them,” she says.

After the publication of her book, Saint-André says she was contacted by readers with similar stories. One man told her about how his wife had been prescribed Baclofen by a dermatologist to, of all things, lose weight.

Three weeks in, she started to suffer from paranoid delusions. Shortly thereafter, she threw herself out of a window.


  • Oxford scientists link alcohol consumption with reductions in brain grey matter
  • Grey matter contains neuronal cell bodies of a person's central nervous system
  • Research into the effects of drinking alcohol in moderation appears to be mixed

Published: 10:49 BST, 19 May 2021 | Updated: 10:55 BST, 19 May 2021

In a blow to those of us who enjoy a tipple after work, a new study reveals drinking any amount of alcohol is harmful to the brain.

Researchers from the University of Oxford have linked 'moderate' drinking to lower volume of grey matter.

Grey matter, found in the outermost layer of the brain, is high in neural cell bodies and plays a major part in the central nervous system.

The researchers report 'no safe dose of alcohol for the brain', and say that moderate consumption is linked with 'more widespread adverse effects on the brain than previously recognised'.

The scientific literature on the effects of drinking alcohol in moderation appears mixed.

Previous research has found a glass of red wine a day can stave off diseases such as Type 2 diabetes, osteoporosis, Alzheimer's and heart disease.

The study from University of Oxford researchers found alcohol consumption was associated with reductions in brain grey matter

UK DRINKING GUIDELINES

The NHS advises men and women not to drink more than 14 units a week a week to avoid health risks.

For example, a bottle of lager would contain around 1.7 units, and a large glass of wine around three units.

A pint of strong lager contains 3 units of alcohol, whereas the same volume of low-strength lager has just over 2 units.

If you have one or two heavy drinking episodes a week, you increase your risk of long-term illness and injury, according to the Chief Medical Officers' guideline.

The risk of developing a range of health problems (including cancers of the mouth, throat and breast) increases the more you drink on a regular basis.

Moderate alcohol consumption is 'often viewed as harmless to brain health', the Oxford team now point out, but this school of thought may be misguided.

'There's no threshold drinking for harm – any alcohol is worse,' study author Dr Anya Topiwala at the University of Oxford told the Guardian.

'Pretty much the whole brain seems to be affected – not just specific areas, as previously thought.'

Dr Topiwala said her team did not actually define ' moderate' drinking in this study, as there is no consensus for this.

'Instead we looked at the whole range of consumption from zero units weekly up, and found a straight line between alcohol intake and poorer brain health – i.e. there was no level of drinking that appeared as safe as non-drinking,' she told MailOnline.

'Current UK guidelines refer to less than 14 units weekly as 'low risk'. We found evidence there were associations with poorer brain health below this.'

The study included 25,378 participants of the UK Biobank – a long-term study investigating the development of health problems.

The researchers looked at each person's alcohol consumption, determined using questionnaires, as well as MRI scans of the brain and other personal data including age, education and lifestyle factors such as smoking.

Higher volume of alcohol consumption per week was associated with lower grey matter density, the team found.

Alcohol explained up to 0.8 per cent of reduction in grey matter volume.

Grey matter is mostly found on outer-most layer of the brain, or cortex, and serves to process information. White matter, the paler tissue towards the centre, speeds up signals between the cells

'While this is a small effect size in comparison to age, alcohol made a larger contribution than any other modifiable risk factor tested, including smoking,' they report.

Grey matter is mostly found on the outer-most layer of the brain, or cortex, and serves to process information, while white matter, the paler tissue towards the centre, speeds up signals between the cells.

The team also found 'widespread negative associations' between white matter structure and alcohol consumption.


10. Binge-watching

Oxford dictionary definition: &ldquoThe practice of watching several episodes of a TV program on one occasion, usually by means of DVDs or digital streaming.&rdquo

Introduced: יוני 2018

מָקוֹר: The term 'binge-watching' is derived from the words &lsquobinge-eating&rsquo and &lsquobinge-drinking&rsquo, which had become popular in the U.S in the 1950s. These were followed by &lsquobinge-reading&rsquo in the 1990s.

The origin of the word &lsquobinge&rsquo is vague. The English Dialect Dictionary of the end of the 19th century noted that to binge means &ldquoto soak a wooden vessel such as a cask or a tub to swell the wood and render it watertight&rdquo. Subsequently, a man who &ldquosoaked&rdquo himself in an alcoholic drink was said to be &lsquoon a binge&rsquo. In its modern interpretation, to binge means to go on a spree or to immerse oneself in an activity or a situation.

The word &lsquobinge-watching&rsquo was first recorded in the U.S. way back in 2003. However, it only found popularity from 2012 onward. Today, binge-watching would imply indulging in watching many episodes of a TV show in one sitting.

Language is constantly evolving and some new words that may appear odd or amusing to us at present may well become a part of the vernacular in the years to come. Hence, it would be interesting to observe which new words and phrases will be added in the dictionary in the coming decade.


‘Below Deck’s Chef Rachel Hargrove Gave Us Her Secret To That Mouthwatering French Toast

It’s already been quite a season for Chef Rachel Hargrove — and we’re only 1.5 charters deep in Below Deck. But there were no shortage of topics to discuss when I hopped on a Zoom call to Italy, where Rachel is currently nursing a busted hand (and maybe a bottle of wine or two) as she binge-watches her favorite Netflix shows.

Here, she breaks down her side of that omelette-induced panic attack in the galley, why she had to channel her inner Cartman from סאות' פארק to deal with bosun Eddie Lucas, and yes — we got her to explain exactly how she makes that delectable french toast.

DECIDER: Where are you and what are you doing, what’s your situation right now?

CHEF RACHEL: I’m located in a little tiny town on the Ligurian Coast. It’s very, very small. But it’s a marine community — it’s really cool. I was working, and that’s how I broke my hand. I was walking through [the boat], and one of the emergency doors is a watertight bulkhead. It’s a big boat. It has these FOBs where you have to log-in to each section of the boat in certain sectors. Like, strict. And so I put my hand in the handle, and I was pressing the button to disengage so I could go in through it. Instead, it just took my hand right through it into the pocket of the bulkhead. So it crushed my hand. There was an initial fracture, and then I said, something’s not right. I went back and had an MRI done on it, and they were like, “Oh, all your metacarpals — they’re on the brink of being broken.” Actually, in the initial x-ray you could see the crack of the ring finger. In the hand, not in the ring finger part itself. So, I’m not working right now.

Are you with the boyfriend that we just saw on the last episode?

Unfortunately, COVID took its toll. כֵּן. Another one bites the dust. It took me five months, from the start of production to being quarantined for three months in Florida. Then, I finally said, I have got to find a job. I found a boat, and I took a 21-day passage just to get home to him. And then I’d get home, we spent a couple of weeks together and it was just like: “[Sighs]. כֵּן. I kind of like being alone. Treat yourself — keep the furniture. I’ve got my own.” My happy tush moved here.

Tell me a little bit about that French toast that we saw. It looked incredible. I don’t know if you have any secrets you can share about it, but obviously I need to know if you do.

I’m going to share those secrets. You take some stale brioche or challah. You cut them in an inch thickness — don’t get them pre-sliced, you cut the old loaf that’s stale. Then what you do is you take your egg yolks like you’re going to make an anglaise — like you’re going to make a custard. You spin them really quickly with sugar so they become yellow ribbons. You integrate, here’s the thing: an actual vanilla pod. That’s what makes it. Not extract. Or, if you have the essence that has the actual bean inside, the contents inside of it. זה מדהים. It changes it, it completely changes the flavor profile, I think. Sometimes you get these Madagascar ones that are really good, or Tahitian. But they’ve got the bourbon inside of it. I think that actually comes across. If you don’t have it, use almond. Almond extract is good too, just a little smidgen of almond gives it a nice little thing. And then a little heavy cream inside of it, and it actually cooks when you’re on the pan. You can finish it in the oven too, so it’s not real stodgy. Then it becomes elevated, like a bread pudding of slices. I love making it. People get really excited because they’re thinking, “Ugh, an American making French toast? What is this going to be, some sliced white bread, real eggy and stodgy?” And I’m like, “No no no. No, no.” [Laughs]

I don’t know if we’ve ever seen a chef on this show that is such a food nerd. You seem to have this love for it that’s almost scientific and technical. Is that something you’ve always had? Have you developed that?

I’m a nerd. And I’m okay with it! I’ve embraced it since a long time ago, getting my school bus chair kicked by other kids. Certain things, if I get interested in it, I throw myself completely into it. I immerse myself in it. And I enjoy it. But what’s fascinating about food is, in the culinary world, it’s not just food. If you get bored with it after you’ve traveled and studied and you’ve applied it and you feel like going health and wellness, then that’s a whole other avenue. You can take it to the nutrition side. It’s an infinite Pandora’s box of peeling it back. Peelin’ back that onion, and crying when you don’t have proper pans.



הערות:

  1. Lewy

    I think you will come to the right decision. אל תאבד תקווה.

  2. Bowen

    מוסקבה לא נבנתה בבת אחת.

  3. Bryon

    יצירה נפלאה, בעלת ערך רב

  4. Ze'ev

    תגיד לי מי אני יכול לשאול

  5. Munachiso

    Don't be cheated on this account.

  6. Tojajinn

    I regret that I cannot participate in the discussion now. They do not have the required information. But the subject interests me very much.



לרשום הודעה